פעם קראו בסמטאות: ס־לי־חות. היום ירושלים מתעוררת לסליחות 2026 "ס־לי־חוווות!" הקריאה שירושלים שמעה באשמורת השלישית
הרובע היהודי, ירושלים. תחילת המאה ה-20. שעה שתיים אחר חצות.
קרדיט תמונה- gpt
הסמטאות חשוכות. הבתים ישנים. ופתאום נשמע קול בפינת סמטה:
"ס־לי־חוווות!"
מבית שכן נשמעות דפיקות עץ על דלת חצר. שמש עם מקל. נר נדלק בחלון אחד. ועוד אחד. ועוד אחד. ועוד אחד.
זה לא היה אירוע מאורגן. לא היו לוחות זמנים, לא דפי מידע, לא מנהיג עם מיקרופון. הייתה קריאה אחת, פשוטה, שעברה בסמטה, וירושלים קמה.
יעקב יהושע, יליד הרובע היהודי בתחילת המאה ה-20, נצר למשפחת רבנים ספרדית ירושלמית, רשם בזיכרונותיו:
"עוד עולים באוזניי קולות של הימים ההם, קולו של השמש שהיה עובר באשמורת השלישית של הלילה בסמטאות העיר בחודש הרחמים, לעורר נרדמים לסליחות. קול שהיה בו חן מיוחד ותחינה מיוחדת."
ובמקום אחר תיאר את הפרטים הקונקרטיים:
"השמשים הקישו במקלותיהם על דלתות ה'חצרות'… ועוררום לקום לסליחות. והיו שמשים אשר עמדו בפינות הסמטאות שבעיר העתיקה וקראו בקול רם: ס־לי־חות!"
השמש לא חיכה שמישהו יבקש. הוא יצא לסמטה, הקיש בדלת, וקרא. בירושלים של אז, להעיר אדם לסליחות לא הייתה הטרדה. זה היה תפקיד.
ומי קרא בדיוק? באיזה סדר? בכמה קולות שונים? התשובה מפתיעה יותר ממה שמתאר היום הסיור הממוצע.
שלוש קהילות, שלוש קריאות
אם תחשוב על "סליחות בירושלים", סביר שתחשוב על קול אחד. נוסח אחד. שעה אחת.
בירושלים של תחילת המאה ה-20 זה היה לא נכון. ירושלים ההיא דיברה בשלוש שעות שונות, בשלוש קהילות, בשלושה מבטאים:
"לילות הסליחות היו לילות נעימים. תחילה נשמעה קריאתם של שמשי בתי הכנסת של התימנים, לאחר מכן קריאתם של שמשי בתי הכנסת הספרדים, ואילו בשבוע האחרון של חודש אלול, נשמעה קריאתו של רבי מרדכי גליק, שעורר את האשכנזים לאמירת סליחות." (יעקב יהושע)
הסדר היה ברור:
- התימנים קמו ראשונים. השמשים שלהם פתחו את הלילה.
- הספרדים הגיעו אחריהם, בהפרש זמן.
- האשכנזים נכנסו אחרונים, רק בשבוע האחרון של אלול.
הקריאה גם לא הייתה זהה. איתמר בן־אב"י, בן התקופה ובנו של אליעזר בן־יהודה, תיעד את הקול ששמע באוזניו:
"סליחות! סליחות! ר' נחמן! סניור רפאל! אדון משה! יחיא! יוסף!"
כן. קראו בשמות פרטיים. השמש לא דפק בדלת ועזב. הוא קרא את האנשים אישית. כי בעיר ההיא, השמש הכיר את שכניו.
בן־אב"י תיאר את ההיגוי של אחת הקריאות: "בהלם תימני מדוד וחד־גווני". לכל קהילה היה המבטא שלה, גם בקריאה לסליחות.
מי שמדבר על "סליחות מסורתיות" כאילו הייתה מסורת אחת, טועה. בירושלים היה פסיפס, לא שטיח אחד.
ומה קרה כשהמתפללים הגיעו סוף סוף לבית הכנסת?
קפה, בוריקאס וקולות החזנים
מי שמדמיין את הסליחות הישנות כאירוע שקט וחמור, טועה.
בית הכנסת רבי יוחנן בן זכאי, איסטנבוליס, משגב לדך, בית אל. תחילת אלול, שלוש לפנות בוקר. הסמטה מחוץ לבית הכנסת לא ריקה. מוכרי המאפים כבר הקדימו את המתפללים:
"מוכרי הבוריקאס, הבוגאג'אס והתמריניס כבר המתינו בחוץ ליד ה'סיניס' (המגשים) שמתחתם לחשה אש־פחמים קטנה."
ולצידם:
"ביצים קשות, 'גואיב'וס ח'מינאדוס', שעליהן היו זורים מלח ופלפל שחור."
זה היה האוכל של מי שקמו בלילה לאלוקים.
ובתוך בית הכנסת:
"לאחר שובם אל בתי־הכנסת התחילו לשפות את הקומקומים ולערוך את הספלים הקטנים כדי לכבד בקפה את המתפללים לאחר אמירת סליחות ולפני תפילת השחר. נשים שבאו לשמוע סליחות סייעו אף הן בידי השמשים."
מקום קהילתי לחלוטין: קפה, מאפים, נשים שעוזרות, גברים שמתפללים, ילדים בין הספסלים. התפילה הייתה במרכז, אבל לא מנותקת מהחיים.
יהושע שמר גם את שמות החזנים שהובילו את הקריאה: חכם דויג'ון פיזאנטי, חכם אברהם ביג'אג'ו, חכם יוסף בורלא, חכם רפאל מימראן, חכם שמואל מזרחי. כל אחד מהם ידע את הפיוטים בעל פה, את הניגונים של עדתו, ואת דקויות הקריאה.
זו לא הייתה הצגה. זו הייתה מסירה של פיוטים וניגונים שעברו מדור לדור.
וגם אחרי שהסתיימו הסליחות, האווירה לא נגמרה. מראש חודש אלול ועד ערב ראש השנה, בתי הכנסת הספרדיים בירושלים תקעו בשופר בכל בוקר בסוף תפילת שחרית. צליל קצר ויומיומי שהזכיר לכל מי ששמע: אנחנו בחודש הדין.
ובמרכז כל זה, היה מקום אחד שאליו אנשי בית אל הלכו לאחר חצות. וגם המנהג שלהם היה משהו אחר לגמרי.
בית אל: בין סליחות, כוונות ותיקוני תשובה
ברחוב צר בעיר העתיקה, מאחורי דלת לא מסומנת, פעלה כ-300 שנה ישיבת המקובלים בית אל.
נוסדה ב-1737 על ידי רבי גדליה חיון מטורקיה, התפרסמה תחת הנהגת הרש"ש (רבי שלום שרעבי), והפכה למרכז העולמי של תורת הסוד לפי שיטת האר"י.
בחודש אלול, ובמיוחד בעשרת ימי תשובה, בית אל לא היה כמו כל בית כנסת אחר:
"בשעות הבוקר המוקדמות בעוד חושך על הארץ יצאו המקובלים המכוונים את תפילתם ע"פ סתרי הקבלה לבית הכנסת. מספר המתפללים היה מצומצם, מנין ומשהו. לא נשמע הגה מיותר. כל פסוק נמשך בדממה כנצח. לכל מילה, חישובים וכוונות."
לא ניגונים. לא רעש. לא פיוטים מתפרצים. רק כוונות.
מעבר לתפילה עצמה, בחוגים מסוימים של חסידי ארץ ישראל נהגו גם תיקוני תשובה גופניים קשים, כפי שמתאר ספר חמדת ימים (אחד מספרי המוסר שנפוצו בארץ ישראל במאות ה-17-18), וכפי שהביא משה דוד גאון בספרו "חכמי ירושלים" ביחס לאביו, מחכמי בית אל. אלו היו מנהגים יוצאי דופן שלא רוב הקהילות נקטו, אבל בחוגי המקובלים והחסידים הם היו דרך לחיות את "מידת הדין" באופן ממשי.
זו הייתה ירושלים של אלול. עיר של קולות, מאפים, חזנים ומקובלים, בעיקר ברובע ובבתי הכנסת. הכותל היה מקום תפילה, אך לא מרכז הסליחות ההמוני כפי שהוא היום.
מבתי הכנסת אל הכותל: איך השתנה הסמל הירושלמי
מי שאומר היום "סליחות בירושלים", רואה בעיני רוחו את רחבת הכותל: אלפים, מצלמות, אורות, נציגי תקשורת.
זו תמונה אמיתית. אבל היא צעירה מאוד.
עד 1948, הכותל המערבי היה מקום תפילה קבוע ועתיק. תפילות יום־יום, הקפדה מצד מתפללים אדוקים. גם תפילות מיוחדות נאמרו שם, מזמן לזמן.
הרב בן ציון עוזיאל, שהעיד לפני "ועדת הכותל" של חבר הלאומים ב-1930, אמר במפורש: סדר התפילה בכותל היה זהה לזה של בתי הכנסת בעיר, ומתפללים נהגו "מזמן לזמן" לרדת לכותל בערבי שבתות ובחגים.
אבל מעמד סליחות המוני, כזה שמושך אלפים? לא נמצאה לכך עדות.
יעקב יהושע, שתיעד בקפדנות את חיי הרובע, מזכיר את רבי יוחנן בן זכאי, איסטנבוליס, משגב לדך, בית אל. לא את הכותל. השמשים העירו אנשים לבתי הכנסת. לא לכותל.
הסיבה פשוטה: הרחבה מול הכותל הייתה אז סמטה צרה, ברוחב כ-4 מטרים בלבד. לא היה שם מקום לאלפי איש.
ואז בא 1948. הכותל נשאר מעבר לקווים הירדניים. במשך 19 שנה, יהודים לא הגיעו אליו כלל.
ואז בא 1967. מלחמת ששת הימים. השחרור. רחבת הכותל החדשה.
לראשונה בהיסטוריה היהודית, אפשר היה לקיים מעמד המוני מול הכותל.
מאז, מדי שנה, אלפים מגיעים לרחבת הכותל בלילות הסליחות. כך עולה מן העדויות הידועות לנו: מרכז הסליחות המתועד היה בבתי הכנסת, ואילו הכותל כסמל המוני הוא התפתחות מאוחרת, שצמחה אחרי שחרור העיר.
סליחות 2026: לוח הזמנים שצריך להכיר
המנהג מסובך יותר ממה שנדמה. ספרדים ואשכנזים לא מתחילים יחד, ולא מסיימים יחד.
לפי הלוח העברי, התקופה השנה נופלת בערך כך:
ספרדים, מתחילים מראש חודש אלול: ראש חודש אלול תשפ"ו צפוי לחול סביב יום שישי, 14 באוגוסט 2026. מאז אומרים סליחות מדי בוקר עד יום הכיפורים, כ-40 ימי סליחות.
אשכנזים, מתחילים שבוע לפני ראש השנה: מוצאי השבת הסמוכה לראש השנה, סביב 5-6 בספטמבר 2026. הסליחות הראשונות נאמרות בחצות הלילה.
ערב ראש השנה: סביב שישי, 11 בספטמבר 2026. זהו גם הלילה האחרון של הסליחות הספרדיות.
ראש השנה תשפ"ז: סביב שבת־ראשון, 12-13 בספטמבר 2026.
יום כיפור: סביב שני, 21 בספטמבר 2026.
הערה חשובה: התאריכים הלועזיים מוצגים כאן להתמצאות בלבד. לפני שמתכננים יציאה לסליחות, יש לוודא את התאריכים והזמנים המדויקים מול לוח רשמי, בית הכנסת או הקהילה שלכם.
הלילות החזקים במיוחד:
- ליל סליחות ראשון ספרדי: הרחבה מתמלאת לראשונה.
- ליל סליחות ראשון אשכנזי: הלילה הגדול ביותר. הכותל גועש.
- לילות עשרת ימי תשובה: אינטנסיביות עולה.
- ליל ערב יום כיפור: הלילה האחרון, רגשי במיוחד.
איפה ירושלים מתעוררת השנה: המוקדים המרכזיים
לא חייבים סיור. אפשר פשוט להגיע. הנה המוקדים שכדאי להכיר:
- רחבת הכותל המערבי המעמד המרכזי, ובמיוחד בלילה הראשון של סליחות אשכנזיות. אם מתכננים להגיע ללילה הזה, כדאי להיות שם לפני 23:00. אחר כך הרחבה עלולה להתמלא.
- הרובע היהודי בעיר העתיקה בית הכנסת החורבה הוא מוקד מרכזי לסליחות בעיר העתיקה. סמוך אליו, בית אל המקובלים, שהוקם מחדש על ידי הרב מאיר יהודה גץ ז"ל, ממשיך עד היום את מסורת לימוד הקבלה.
בית הכנסת רמב"ן הוא בית הכנסת היהודי העתיק ביותר בעיר העתיקה (מהמאה ה-13). סמוך אליו, ארבעת בתי הכנסת הספרדיים (רבי יוחנן בן זכאי, איסטמבולי, האמצעי, אליהו הנביא) פעילים. ניתן לעבור ברגל בין כולם בתוך 15 דקות.
- שכונת נחלאות לב הסליחות הספרדיות האותנטיות. בתי כנסת קטנים של עדות שונות: פרסים, חלבים, תורכים, מערבים. כל בית כנסת בנוסח שלו. אווירה אינטימית, ללא קהל המוני.
- מאה שערים ובתי אונגרין המסורת האשכנזית של חצרות היישוב הישן. בחלק מהחצרות עדיין ניתן לחוות שרידים של מסורת הקריאה לסליחות, אם כי בצורה מצומצמת לעומת העבר.
- מופעי הסליחות הציבוריים
- בריכת הסולטן
- כיכר ספרא
- בית העם
אלה אירועי תרבות ולא תפילות מסורתיות, אבל הם הפכו לחלק מהחוויה הירושלמית בעשור האחרון.
טיפים מעשיים:
- אל תגיע ברכב אחרי חצות לעיר העתיקה. החנייה אפסית. השתמש ברכבת הקלה.
- לבוש: צנוע. ספטמבר יכול להיות קריר בלילה בעיר העתיקה, כדאי שכבה דקה.
- אוכל ושתייה: במהלך התקופה ניתן למצוא מאפיות ודוכנים פתוחים בעיר העתיקה ובנחלאות גם בשעות מאוחרות.
למי שלא מקומי: סיור סליחות בירושלים 2026
המאמר הזה התחיל בשמש שעובר בסמטה. אבל יש לזה צד שני: השמש לא רק העיר אנשים. הוא גם הוביל אותם. הוא ידע לאן ללכת, באיזה סדר, ולמי לקרוא בשם.
היום אין שמש כזה. ירושלים גדולה מדי, מורכבת מדי. בית כנסת אחד עומד במרחק 50 מטר מבית כנסת אחר, אבל הם בשני עולמות שונים: נוסח אחר, מנגינה אחרת, אווירה אחרת.
מי שמכיר את העיר יודע איך לעבור. הוא יודע שאם הוא יתחיל בבית אל ב-3 לפנות בוקר, יוכל להמשיך לרבי יוחנן בן זכאי בשעה 4, ולסיים בכותל לקראת השחר. הוא יודע מי החזן הכי טוב השנה, איפה מחלקים קפה אחרי הסליחות, ולמה לא כדאי לעבור בסמטה מסוימת בשעה מסוימת.
מי שלא מכיר את העיר עלול לפספס חלק גדול מהעומק שלה.
לכן הצורך החדש שהופיע בעשורים האחרונים: סיורי סליחות בירושלים. בקבוצה קטנה, עם מדריך שמכיר את הקהילות והנוסחים, עוברים בין 3-4 בתי כנסת בלילה אחד. סופגים ספרדי, אשכנזי, תימני, חסידי. מסיימים בכותל בעלות השחר.
זה לא תחליף לקהילה. למי שיש קהילה, אין דבר טוב יותר מללכת איתה. אבל למי שאין, או למי שמגיע לירושלים לכמה ימים, או למי שרוצה לחוות מה שלא יכול לקרות בכל מקום אחר בעולם, סיור סליחות מודרך יכול לעזור להפוך את הלילה הזה למסע מסודר בין קהילות, נוסחים וסיפורים.
זו לא מסורת בת 300 שנה. אבל היא ממשיכה בדיוק את אותו דבר שהשמש עשה: לוקחת אותך מאיפה שאתה אל המקום הנכון בלילה הנכון.
הקול שעוד מהדהד בסמטאות
יעקב יהושע נפטר ב-1982. הוא ראה את ירושלים משלוש תקופות שלטון: עות'מאני, בריטי, ישראלי. הוא הספיק לראות גם את שחרור הכותל ב-1967 ואת הסליחות החדשות שצמחו ברחבה. אבל הוא לא ראה את ירושלים של 2026: את הסיורים המאורגנים, האפליקציות, את קנה המידה של היום.
אבל הוא היה מבין.
הוא היה מבין את ההמולה הזו, אורות החלונות, הקריאות בסמטה, האוכל הפתוח בלילה, האנשים שיוצאים מבתיהם ב-3 לפנות בוקר. כל זה היה גם בימיו. רק בקטן יותר. רק בפחות מצלמות. רק בקול אחד של שמש שעובר ברחוב.
ואולי לכן הוא טרח לכתוב. הוא ידע שהקול ייעלם. השמשים האחרונים שעברו בסמטאות נעלמו עוד בחייו, יחד עם החצרות והסמטאות עצמן. הוא תיעד אותם כדי שמישהו ימשיך לשמוע.
ועכשיו, אחרי 100 שנה, ירושלים עדיין מתעוררת באלול.
לא בקריאת "ס־לי־חות" בודדת, אלא בקריאה של אלפים: חלקם ברחבת הכותל, חלקם בבתי כנסת קטנים, חלקם בסיור מודרך, חלקם בבית לבד.
הקול השתנה. הסמטאות התרחבו. השמשים נעלמו.
אבל ירושלים עדיין לא ישנה בחודש הרחמים.
מידע דיגיטלי
זו דעתי
